הוא היה בן חצי שנה כשקניתי את המצלמה הראשונה שלי, עליו למדתי את השיטות והטריקים שבהם אני משתמשת בקנאות עד היום.
התפעול הטכני של שמצלמה שנראה בהתחלה מסורבל וקשה הפך לטכניקה ברורה ומגובשת.
תפעול הילד לעומת זאת הפך לתחום אפור ולא ברור.
"למה הוא בוכה פתאום? למה הוא לא מקשיב? איפה החיוך?……………"
היום אני יודעת שאני זאת שצריכה להקשיב, אני זאת שצריכה לקרוא בין השורות ובשום פנים ואופן לא לבקש חיוך מאולץ ולא טבעי. רק לחכות בסלנות להפתעה שעוד רגע תגיע ותגרום לי להבין למה אני יושבת בשקט ומחכה….